מי (לא) אוהב לשחק?

מדוע בגן הילדים נפוץ כל כך לשחק, ואילו ככל שאנחנו מתבגרים – שעות המשחק שלנו מצטמצמות?
מדוע השימוש במשחק פוחת, וכיצד נוכל להשיבו למרחב החינוכי ולחיים?

חלק גדול מסדר היום של ילדים בגילאי גן מורכב ממשחקים – מובנים וחופשיים כאחד.
ככל שמתבגרים, זמני המשחק החופשי פוחתים, מסיבות שונות: אופי בית הספר, ימי לימוד ארוכים, פעילויות אחר הצהריים מובנות, הכניסה לגיל ההתבגרות שבו "לשחק" נתפס לעיתים כפעילות לילדים קטנים, סביבה המעודדת השגיות, וגם מרחבים ציבוריים ופיזיים שפחות מזמינים משחק.

במחקרים שונים נמצא קשר ישיר בין זמן המשחק בגיל הגן לבין יכולות הוויסות העצמי, פיתוח מיומנויות למידה ותחושת מסוגלות בגיל בית הספר.
התאורטיקן לב ויגוצקי הדגיש את תפקידו המרכזי של המשחק בהתפתחות הקוגניטיבית, ובפרט ביצירת יכולת לוויסות עצמי.
באמצעות משחק, ילדים לומדים לראשונה לקבל החלטות, לפתור בעיות, להפעיל שליטה עצמית ולציית לכללים.
המשחק מאפשר להם לרכוש תחושת סוכנות (agency) – לפעול, לבחור, להשפיע וליזום, לכוון את פעולותיהם, להתאמן ולשכלל מיומנויות אלה.

בעבר, לילדים היה זמן חופשי רב יותר – זמן לא מובנה שבו יכלו להיפגש, לשחק, לדמיין וליצור יחד.
מפגשי אחר הצהריים התאפיינו בסקרנות, ביוזמה וביצירתיות: הילדים בנו, המציאו, השתעשעו, שיחקו במשחקי קופסה והמציאו חוקים משלהם.
המשחק היה מרחב של חופש וביטוי אישי, שבו כל ילד וילדה יכלו להיות פעילים, להשפיע, לבחור ולגלות את עצמם.

כיום נדמה כי הזמן הפנוי הצטמצם, ויומם של ילדים רבים מתמלא בפעילויות מתוכננות מראש.
בעולם כזה, לעיתים מצטמצמת ההזדמנות של הילד להפעיל סוכנות – כלומר, לחוות את עצמו כמי שיכול ליזום, לבחור, להשפיע ולעצב את חוויותיו.

אבל – המשחק איננו נחלת הילדות בלבד.

גם בגיל בוגר המשחק שומר על כוחו, ואיכותו ייחודית.
הוא מאפשר לנו ליצור חיבורים אנושיים, לשחרר מתחים, לעורר יצירתיות, לחשוב מחוץ לקופסה ולהתנסות מבלי לחשוש מטעויות.
מפגש משחקי, גם בין מבוגרים, יוצר איכות אחרת של קשר – הוא מפחית מחסומים, מזמין הומור, הקשבה, אמפתיה ושיתוף פעולה.
דרך משחק אנו מתקרבים זה לזה ואל עצמנו, ומגלים רבדים שלא היו מתאפשרים באף תרחיש אחר.
מומלץ לנסות. 🙂

המשחקיות (Playfulness) איננה רק פעולה של משחק, אלא גישה לחיים.

זו היכולת לגשת למצבים מתוך סקרנות, פתיחות, יצירתיות והומור – לראות אפשרויות, לנסות בלי לחשוש מכישלון, ולמצוא עניין גם במוכר והשגרתי. אדם "משחקי" הוא לא בהכרח זה שמשחק, אלא מי ששומר על ניצוץ הילדות, על הגמישות ועל היכולת ליהנות מתהליך הלמידה עצמו.
גישה משחקית כזו יכולה לשנות את האופן שבו תלמידים (וגם מבוגרים) לומדים, עובדים וחווים את סביבתם.

אז איך עושים את זה?

כמה רעיונות פשוטים ויישומיים להגברת משחקיות במרחב החינוכי – ובחיים בכלל:

# הכניסו משחקיות ללמידה:
הפכו משימות לימודיות לאתגרי משחק – דרך חידות, משחקי תפקידים, אתגרי קבוצה או משחקי קופסה מותאמים לנושא.

# פנו זמן קבוע למשחק חופשי בכיתה:
כמה דקות של משחק לפני או אחרי שיעור יכולות להמריץ, להרגיע, לעודד חשיבה יצירתית וליצור אווירה חיובית.

# אפשרו לתלמידים לבחור:
עצם הבחירה במשחק, בדרך הלמידה או בצוות העבודה מעצימה את תחושת הסוכנות והאחריות.
(אפשר לאפשר בחירה מתוך מספר אפשרויות כדי לשמור על מסגרת.)

# שחקו יחד – גם אתם, המורים והמורות:
משחק משותף עם התלמידים יוצר קרבה, אמון והשראה.

# צרו זמן התאווררות משחקית:
לפעמים משחק נקי מתוכן לימודי הוא בדיוק מה שצריך.
קבעו זמן משחק קבוע – למשל “משחק השבוע” או יום שבו תלמיד אחד מביא משחק לכיתה.

# עודדו משחק מחוץ לכיתה:
אתגרו את התלמידים ליזום משחקי הפסקה, מפגשי חברה או פעילויות קבוצתיות שאינן תלויות מסכים.

# התעניינו במשחקי הילדים בזמנם החופשי:
שאלו, הקשיבו, התעניינו. סקרנות אמיתית מצד מבוגר יכולה לעורר השראה, יצירתיות וחיבורים חדשים בין הלומדים.

# טפחו גישה משחקית (Playful mindset): עודדו את עצמכם.ן ואת הלומדים לגשת למשימות בגישה פתוחה, חוקרת, קלילה ומלאת סקרנות.
אפשר “לשחק” גם בלי משחק – בשפה, ברעיונות, באופן השיח ובתהליכי החשיבה.

 

זכרו – משחק הוא לא בזבוז זמן, אלא השקעה בהתפתחות אנושית, רגשית וחברתית.
המרחב המשחקי יוצר קרקע פורייה ללמידה משמעותית, לקשרים אנושיים ולחיים מלאים יותר – בבית הספר ובכלל. גישה משחקית מעודדת חקר, מעורבות רגשית, יצירתיות ושמחת למידה.