- משחק בלמידה
כאשר אנחנו חושבות על המושגים Game ו-Play, אילו מחשבות עוברות בראשנו? אני מיד מדמיינת משחקי קופסה, משחקי חצר, רצון לנצח, צחוק, וגם כללי משחק וחוקים ברורים.
בשנים האחרונות אנו עדות למגמה עולה של שימוש במשחקים במרחבים חינוכיים, מתוך רצון ליצור למידה פעילה ומעורבת. הקולות הבולטים שאני פוגשת ברשת ובחדרי המורים עסוקים לרוב בפרקטיקות כמו: איך להתעדכן בכלים טכנולוגיים חדשים, איך לבחור את המשחק המדויק לנושא השיעור, ואיך לייצר משחקים במקסימום יצירתיות ובמינימום מאמץ וזמן הכנה.
אני פה כדי להציע שמה שינחה אותנו הוא לא רק כמה משחקים יצרנו והכנסנו לשיעור (לא שזה לא מבורך), אלא עד כמה אנחנו מאפשרות משחקיות בתהליכי ההוראה שלנו. המטרה היא שהלומדים אפילו לא ישימו לב ש"שיחקנו". לא חייבים להכריז "עכשיו זה זמן משחק", אלא לאמץ אל תוך הלמידה רכיבים משחקיים שיהיו בלתי נפרדים ממנה.
ולמה?
המשחקיות (Playfulness) יוצרת:
- חדוות למידה: המרחב המשחקי מאפשר ללמוד מתוך סקרנות, עניין ורלוונטיות.
- מרחב לביטוי אישי וחיזוק העצמי: מרחב שמאפשר בחירה וקבלת החלטות יוצר הנעה פנימית.
- ביטחון ופניות ללמידה: מרחב שבו "מותר לטעות" מוריד חרדה ומגביר את הרצון לנסות שוב ולחפש אחר אסטרטגיות חדשות.
- חוסן והתמודדות: שחקנים רגילים להיכשל ולקום. בגישה משחקית, אנחנו מלמדות שחוסר הצלחה הוא חלק בלתי נפרד מתהליך הלמידה.
וכדי שזה יקרה, עלינו לאמץ גישה ושפה משחקית ולהסכים מול עצמנו על שלושה עקרונות:
- אנו יוצרות ומגדירות את הקרקע ללמידה – ה-Game
ממש כמו במשחק, ה-Game מגדיר מה מותר ומה אסור – מה הגבולות ומתי חצינו אותם (Game Over) "איך משתתפים במשחק הזה". החוקים הללו מסייעים ללומדים להבין את הסטטוס שלהם בכל תהליך למידה באשר הוא: האם עמדו בתנאים, צברו נקודות, ואיפה הם ממוקמים ביחס למטרה. - . נאפשר יותר מדרך אחת להגיע ליעד – נגביר את ה-Play נאפשר לכל לומד.ת לבחור את "מהלכי המשחק". אם ה-Game הוא המגרש שהגדרנו, ה-Play הוא מה שאנחנו עושים בתוכו. "Let’s Play!" – ההזמנה לצאת לדרך בלי לדעת בדיוק מה יהיה המסלול. במקום להכתיב דרך אחת נכונה, אנחנו מעודדות את הלומדים למתוח קצת את הגבולות, לשחק עם האפשרויות, ולאפשר לכל לומד.ת לבחור את "דרך/אסטרטגיה" שהכי נכונים לו.ה.
- הדרך חשובה לא פחות מהמטרה המסר שלנו הוא לא "ניצחתי וזהו", אלא "היה מאתגר, למדתי המון, וחידדתי את האסטרטגיה שלי לפעם הבאה".
המושגים Play ו-Game יוצרים ביניהם מתח בריא. ה-Game מייצג את הגבולות והנורמות שאנו מעוניינות ליצור במרחב החינוכי, וה-Play מייצג את החופש לנוע בתוך המסגרת הזו בביטחון ובסקרנות. המטרה שלנו היא להגביר את ה-Play כל עוד הוא לא פוגע ב-Game.
אז איך בפועל נעשה את זה?
- הנחיות גמישות: צרו הנחיות ברורות (ה-Game), אך כאלו שמשאירות פתח לפרשנות אישית. שימו דגש על מה נדרש, אך לא על הדרך להגיע לשם.
- מרחב בחירה: אפשרו בחירה מתוך מודעות ליכולות ולמטרות האישיות – בחירה באופי המשימה, ברמת הקושי ובדרך הצגת התוצרים (בעבודה יחידנית או בקבוצות).
- ריבוי תשובות: אל תחפשו רק את התשובה המדויקת. שמעו מה כל אחת ואחד מביאים, ורתמו את אוסף נקודות המבט לטובת המסר הכללי.
- רפלקציה על הדרך: עודדו את הלומדות לבחון את המסלול שעברו. הפכו את צמד המילים "עוד לא" (Not Yet) לחלק מהשפה השגורה בכיתה. שאלו שאלות על התהליכים שיאפשרו מבט רפלקטיבי.
- נרמול קשיים: אל תמהרו לספק תשובות סופיות. השתמשו בשאלות מנחות והגדירו יחד: "מה לא עובד ומה יכול לסייע".
כאשר אנחנו מאמצות את המשחקיות כגישה ולא רק ככלי, אנו למעשה יוצרות חוזה חדש עם הלומדים שלנו: "ככה לומדים כאן, ואלו הלומדים שאנחנו שואפים להיות". כך, אנו הופכות את המרחב הלימודי למקום שמצית סקרנות וחדוות גילוי אמיתית, ובעיקר – עוזר לגבש את זהותם כלומדים ולומדות עצמאיים.